ה-7.10 תפס את ד"ר זאב מרסקי בבית הוריה של רעייתו, העיתונאית אריאלה (שטרנבך) מרסקי, בביתר עילית. טלוויזיה לא הייתה פעילה, שכן היה זה כזכור יום שבת, אבל האזעקות שנשמעו סביב העיר פעם אחר פעם לא הותירו מקום לספק שמשהו קורה.

"הבנו שיש אירוע אבל לא דמיינו את הגודל שלו", נזכר ד"ר מרסקי, "רק במוצאי החג, כשהגיעו הדיווחים, הבנו שזה היה הרבה יותר ממה שחשבנו. אז גם גיליתי שכמה מבני המשפחה שלי גויסו בצו 8".

ד"ר מרסקי, מתמחה ברפואת משפחה במרפאת וולפסון בירושלים של מכבי שירותי בריאות, שירת בצה"ל כלוחם בגדוד רותם של חטיבת גבעתי. באותם ימים של אחרי תחילת המלחמה הוא עוד המשיך בעבודתו במרפאה כבשגרה, מילא מקום של רופאים אחרים שגויסו, וגם עבד באשפוז היום של קופת חולים מכבי. הוא אף התנדב במלונות של המפונים מהעוטף כרופא.

"כבר בתחילת המלחמה החלטתי שגם אני רוצה להתגייס למילואים אבל לא ידעתי איך להוציא את זה לפועל", מפרט מרסקי, "שמעתי שחסרים רופאים ופניתי דרך אפיקים רבים וכמעט דרך כל אדם שהכרתי. עברו כמה שבועות ומצאתי את עצמי בעיר הבה"דים בנגב עובר קורס של שלושה ימים שהכשיר אותי להיות רופא צבאי. בסיומו קיבלתי תואר 'מטפל בכיר' עם הרשאה להיות רופא בצה"ל".

ואיך מצאת את עצמך בסופו של דבר כרופא בתוך עזה?
"בסיום הקורס שאלו אותי לאן אני רוצה להתגייס, והתשובה שלי היתה שלכל מקום שיצטרכו. חיברו אותי לפיקוד דרום, משם לקצין רפואה ראשי של גבעתי שהעביר אותי לגדוד 196 של השריון. מדובר בגדוד של קורס מפקדי טנקים שהועברו ללחימה. היתה להם חוליית פינוי והם רצו שהיא תכלול גם רופא כדי לספק מענה ראשוני במקרה של אירוע עם נפגעים. וככה מצאתי את עצמי בתוך טנק לוחם בעזה".
זו היתה הפעם הראשונה שד"ר מרסקי נכנס לטנק במהלך שירותו הצבאי, בסדיר ובמילואים, והכל בעומק רצועת עזה. ושם, בין הרכבים המשוריינים וקולות הירי, הוא נחשף לראשונה פנים אל מול פנים עם המציאות של המלחמה.
"איך שהגענו לתוך עזה עם הציוד שלי שמענו צעקות 'רופא, רופא'", נזכר מרסקי, "לא ידעתי איפה אני, מי הכוחות. חושך. לא היה לי מושג מה קורה. שאלתי את מפקד הטנק אם הוא יכול להכווין אותי, אז הוא לקח את הציוד שלו ורצנו מרחק של 300 מטרים בחול מאוד קשה לריצה עם ציוד של רופא קרבי שהוא מאוד כבד. אבל כשהגענו זה היה מאוחר ומי שהיה פצוע מת במקום. בהמשך הלחימה ירינו המון פגזים, וגם חטפנו טיל על הטנק שלנו. לא נפצענו אבל מרגישים באופן חזק מאוד את הפגיעה שממש מעיפה אותך לצד השני של הרכב. השבנו באש והמשכנו בנסיעה למחסה".

פחדת ברגע הזה?
"ההחלטה להיכנס לעזה היתה מאוד מפחידה ושם בפנים יש המון מחשבות על החיים ועל רצון ושאיפות. אבל באותו הרגע של הפגיעה מגיבים למצב ומתפעלים את האירוע בלי לחשוב יותר מדי".
ד"ר זאב מרסקי חזר למטופליו במרפאה אחרי חמישה שבועות של שירות מילואים פעיל, אבל הראש שלו כפי שהוא מתאר זאת עדיין שם. בדרום. "כל הזמן חושבים על הלוחמים ועל החטופים", הוא מסכם, "אי אפשר בכלל לדמיין מה זה להיות חטוף כל כך הרבה זמן. בחוויה האישית שלי עם הלוחמים אני זוכר את המסירות ואת העבודה הקשה. לא הכרתי את השריון לפני כן, והבנתי שלנהל טנק בלחימה זו עבודה מאוד אינטנסיבית".